איך הכול התחיל?
הישוב מרחב-עם עלה לקרקע בחשוון התשס"ב (נובמבר 2001), הישוב נמצא בין שדה-בוקר לירוחם מול רכס חלוקים ומוקף בנוף מדברי קסום.

מרחב עם נקרא על שם המרחבים הגדולים המקיפים את היישוב, ועל שם רוחב הדעת והרצון ליצור כאן מקום לאנשים שונים מתוך העם. ביום שבו הובא לקבורה השר רחבעם זאבי הי״ד, פרץ הטרקטור הראשון את הדרך אל היישוב, ושמו של מרחב עם רומז גם לשמו, מתוך הערכה לפועלו למען עם ישראל בארצו.

הקמת היישוב הייתה שלב נוסף בתהליך ארוך ומייגע של חידוש ההתיישבות בנגב ושל המשך העשייה הציונית. לפני הקמת מרחב עם חלפו למעלה מ-13 שנים שבהן לא הוקם יישוב חדש ברמת הנגב. כמו כל חזון גדול, גם כאן הדרך מהרעיון אל המעשה דרשה מאמץ, סבלנות, נחישות וקצת חוצפה.

בערב שבת פרשת ״וירא״ הגיעו ליישוב ארבע המשפחות הראשונות. הגנרטור פעל - בינתיים, בחלק מהמבנים כבר היו מים זורמים, אבל את המקרר היחיד שהיה במקום שכחנו לחבר לחשמל. ובכל זאת, בפעם הראשונה אחרי 2,000 שנה, כנראה, הדלקנו נרות וקיבלנו את פני השבת במרומי הגבעה הזו, באמצע שום מקום, מול מרחבי הנגב האינסופיים.

בזו אחר זו הצטרפו משפחות חדשות ליישוב ההולך ומתמלא. לאט לאט כבר כמעט שלא היה צריך להזמין אורחים לשבת כדי להשלים מניין, והאורחים המשיכו להגיע פשוט בשביל הכיף, בשביל השבת ובשביל הביחד.

כחודש לאחר העלייה לקרקע התקיים טקס מרשים לחנוכת היישוב, במעמד ראש הממשלה, ראשי ישיבות, שרים ואורחים רבים מהאזור ומחוצה לו. במהלך הטקס, שאותו ארגנה המועצה האזורית רמת הנגב, זכינו להכניס ספר תורה לאחד המבנים ששימש אז כבית כנסת זמני. המעמד כולו היה מרומם ומרגש במיוחד, גם לאור העובדה שמרחב עם היה היישוב הדתי הראשון במועצה. באותו יום ביקרו ביישוב תלמידי בתי ספר מכל האזור, טיילו בסביבתו ונטעו עצים.

מאז עברו יותר מ-25 שנה. מערכת הביוב הקבועה הושלמה, וכך גם תשתיות המים, החשמל והטלפון. שתי שכונות קבע כבר מאוכלסות, ואנו מחכים בקוצר רוח לבניית שכונת הקבע השלישית.

ורק כשיוצאים לפעמים אל הגבעות שמסביב, נזכרים שבעצם זה עדיין מדבר: עם המון כוכבים מעלינו, שקט עמוק, רוח חרישית שמנשבת סביב, ועתיד גדול שעוד צפון לנו במרחבים האלה.

 למה אנחנו כאן?

נכון לעכשיו, עם ישראל אמנם חזר לארצו, אך עדיין שואל את עצמו מה הוא עושה כאן. המחשבה ״הציונית״ שלפיה אנו נמצאים בארץ רק מפני שאנו זקוקים למקלט בטוח, כבר אינה מספיקה. יותר ויותר שאלות עולות סביב המחיר שאנו משלמים, סביב הביטחון שהמקלט הזה אכן מספק, ויותר מכך - סביב הצידוק המוסרי של קיומנו כאן.

התהליך הזה הביא להיחלשות של כל מה שכונה בעבר ״ציונות״.

כאן, מהפינה הקטנה שלנו, אנחנו מבקשים להיות שותפים בהחייאת הערכים הללו. אנו מבקשים לשאול מחדש מה באמת עם ישראל עושה כאן, ולחיות לאור הידיעה הברורה שישיבתנו בכל מקום בארץ היא חלק ממעשה בראשית, מהתקיימות דברי הנביאים, מהתעוררות הציפייה לקיום שאר הנבואות, ומהתקווה לעולם מוסרי, טוב וצודק - עולם של אמת ושלום. אנו מאמינים שרק האמת הגדולה הזאת יכולה לתת לנו כוח בהווה, ולהוביל אותנו לקראת העתיד הגדול שכולנו מצפים לו.

בהוספותיו לספר המצוות לרמב״ם כתב הרמב״ן: ״מצווה רביעית, שנצטווינו לרשת את הארץ... ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה״. ניתן להסביר שבדבריו אלו מגדיר הרמב״ן שני עניינים ביחסנו אל הארץ. הראשון הוא גאולתה מידי זרים, המגלה את שייכותה המוחלטת של הארץ לעמנו דווקא, מכוח הציווי האלוקי. אולם בכך אין די. איננו גואלים את הארץ מידי זרים רק מפני שאינה שלהם, אלא מפני שהיא שלנו. או, מדויק יותר, כלשון רש״י בבראשית א׳, א׳: ״ברצונו של הקב״ה... נתנה לנו״. כלומר, יש לנו תפקיד בארץ, ואף כלפיה.

לכן העניין השני הכלול בציווי הוא שלא נעזבנה לשממה. מוטל עלינו לפתח את הארץ, להוציא את הטמון בה אל הפועל, להפריחה וליישבה. כשם שאין זה נכון שהארץ, המקום המיועד להשראת השכינה, תהיה בידי זרים העובדים לאלי נכר, כך אין זה נכון שתישאר שוממה וריקה מאדם.

מתוך כך אנו שואפים ליצור במרחב עם קהילה חמה ומגובשת, הבנויה על יסודות של כבוד הדדי, עזרה לזולת ויראת שמים. קהילה הנרתמת למשימות לאומיות ורואה את עצמה שותפה בבניין עם ישראל בארצו. חשוב לנו לפתח מעורבות ואחריות חברתית - הן בתוכנו והן ביחס ליישובים הסמוכים. חשוב לנו לחיות מתוך מודעות עמוקה לסביבה שבה אנו חיים, להשתלב בה, לשמור עליה, ולפעול בתוכה מתוך אחריות, ענווה ותקווה גדולה.